יום שבת, 10 במאי 2014

כל הנהרות של אבות ישורון



השיר: כל הנהרות,
אבות ישורון

כָּל הַנְּהָרֹת
הֹלְכִים אֶל
הַיָּם וְהַיָּם
אֵינוֹ מָלֵא

כִּי כָּל
הַנְּהָרֹת חֹזְרִים
אֶל הַנְּהָרֹת.
תַּאֲמִינֻ לִי.

זֶה סֹד
גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.
זֶה סֹד

תּוֹרַת הַגַּעְגֻּעִים.

על השאלה "מה לאבות ישורון ולקהלת?" ניתן להשיב מכמה וכמה כיוונים, אך לא כאשר לפנינו שיר בודד שבו האלוזיה לספר קהלת כה ברורה. הרי זו שורת הפתיחה של הספר כולו: "כל הנחלים הולכים אל הים, והים אינו מלא". אם כך מה עושה כאן המילה נהרות. למה "נחלים" מפעילים את דמיון המשורר למעבר מים רחב יותר. מה יש בשיר שיכול לנמק את קריאתו של אבות ישורון בקהלת כקריאה חדשה ומוצדקת לעצמה? אם זוכרים שהעברית פוגשת את המילה נהרה כמביעה אור על פני אנשים, אור שהוא גם תנועה או נמצא בתנועה אל הפנים, אך גם מן הפנים אל העולם, מתאפשרת בשיר הזה קריאה מושכלת בדרך שבה רואה ישורון את ניסיון חייו. ואין זה ניסיון שחופף את הכלליות ואת החזרתיות של תופעות במרחב מֶטָה-היסטורי או על-היסטורי.  

במידה רבה מפרק ישורון את קהלת מבפנים. אפשר לומר שהוא לוקח אותו כצֵדה אתו, צדה בשיר, אולי משום שניסיון חכמתו של הדובר בספר הוא אישי ("וראיתי אני..." אומר קהלת התנכ"י); כלומר מְדַבֵּר אחד שראה את העולם מניסיונו שלו, והביע מחשבה. אך מן הקריאה של השיר של אבות ניתנת לקורא אפשרות לפרשנות אחרת. אפשר לומר כי את "מוסיף דעת מוסיף מכאוב" המיר ישורון ב"גאות ושפל", ויתר על כן, במילה געגועים. כלומר חייו של ישורון חוצים הן את הראייה והן את המחשבה הכוללנית בגעגועים אל נַהֲרות הפָּנִים, הנְהָרות של פני המשפחה שאבדה לו, ולא רק בגעגועים אל אותה סביבה גאוגרפית של קרסניסטאו אשר בפולין.

אבות סירב לחזור ולבקר באותו מחוז גאוגרפי ל"ביקור שורשים", כלומר סירב לנהור אליו ככל שאר מחפשי השורשים היוצאים לפולין. לא משום שלא היה סקרן מטבעו, אלא משום שידע שהדברים כפי שהיו לא חוזרים על עצמם. נדמה שהוא גם מסביר מדוע המילה געגועים אינה ניתנת לריצוי נפשי. היא נאמרת כמעט כהכללה. מעבר לקוצר הזמן של חיי בני אנוש, הוא הפך את הזיכרון להמשכו של ההיעדר, ולכן מציע מוסר השכל פרטי משלו. 

השיר הוא הזדמנות לפגוש את המתח שבין ניסוח שיר לבין דיבור בְּשיר. בכך הוא שונה מההכללות ומהתקבולות שבספר קהלת, האמורות לא רק להמחיש מסקנות המוליכות לכפירה, אלא גם להעניק הזדמנות להחכים ולדעת מראש שכך הם הדברים ולא ישתנו לעולם. אבל אצל ישורון דווקא הדיבור שבפיו ארכאי יותר. הקריאה מפיו היא אקסטטית, ללא צורך בהבאת הוכחה לה. "תאמינו לי," הוא מתחנן, לשון הפצרה ולא לשון ציווי, ואין זה אלא דיבור אל הקוראים בשמן של נהרות הפנים. ואפשר שיש בכך גם הפצרה בפני נהרות הפנים, שלא יכולות אלא להתגלות אליו בשתיקה.

הפנייה הזו נמדדת בטווח של שתי אפשרויות: גם אם אין שומע לדבריי; וגם אם דבריי אינם במסגרת חכמתו של קהלת. כך או כך, הגאות והשפל הם מעגל חיי, והם, הגעגועים – ממני אליהם או מהם אליי – לעולם לא יימלאו וייחתמו, לא בצד שלי ולא בצד שלהם. מהו סוד תורת הגעגועים? כפי שהשיר מרמז, קיימת הקבלה בין ארשת הפנים של אותם נהרות לבין הגאות והשפל. כל עוד יש גאות ושפל, לכאורה נענה גם הים לאותה מחזוריות של גאות ושפל. סבלותיו של המשורר נמשכים כמו סבלותיו של הים. אולם אושרו טמון בהקבלה שנמצאה לו לגעגועים הנמשכים מבעד למראות שמציע הים, שבו מצא לו ביטוי. "תאמינו לי", הוא כאומר לנו: ככה פועלים בי הגעגועים, והם קיימים בשני המצבים – המלא והנחסר גם יחד. מי שחושב שהזמן נמצא בתנועה בספר קהלת, לא הבין את קהלת; מי שחושב שהזמן זז באהבה, לא חווה אהבה מימיו.

תודה מקרב לב להלית ישורון על אישור השימוש בשיר.

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה






המשורר פנחס שדה - והבלדה למנחם בגין





השיר: הבלדה על מנחם בגין, המשורר: פנחס שדה

הדרך למעלה היא הדרך למטה
המשורר פנחס שדה ויחסו לפוליטיקה


הדרך למעלה והדרך למטה היא אחת והיינו הך, הירקליטוס