יום ראשון, 19 באפריל 2015

ייסורי הכתיבה הפוליטית של נתן זך (1)

ייסורי הכתיבה הפוליטית של נתן זך (1)

על השיר "לידידים שיעצו לא" / נתן זך
מתוך "צפונית מזרחית", תשל"ט 1979, הוצאת הקיבוץ המאוחד.


בספר השירים הרביעי של זך, "צפונית מזרחית", מופיע שיר אינטימי למדי תחת הכותרת "לידידים שיעצו לא". שיר זה שונה משירים אחרים בספר ש"פונים אל הסביבה הישראלית" או מסבים ראש אל עברו של המשורר ואל היכרויותיו עם דמויות מפתח בחייו: השיר המוקדש לאבות ישורון; שני השירים על ידידו הקרוב, אמן כתיבת הביקורת בשירה העברית, שלמה גרודזנסקי; שיר על א.ד. שפיר וכן שירים פוליטיים הכתובים בנימה לא-אפולוגטית.

השיר "לידידים שיעצו לא" שונה משירים אלו אפילו בניסיון להיחלץ ממה שנחשב למיטב שבשירתו של זך. בעיקר הוא שונה מבחינת המבט הפונה פנימה אל עצמו, מבט ארס-פואטי המיישיר פניו אל העולם הסובב. במקרה של השיר הזה, המבט מופנה לנוף האנגלי הזר של אנגליה, שהרי הספר נכתב ברובו בתקופה שבה שהה זך בלונדון כעשר שנים ויותר.

השיר "לידידים שיעצו לא" מקרב את "דמות המשורר" אל דילמה הנוגעת לרלוונטיות של שירה פוליטית בעולמו של זך. את מקום עמידתו של זך בפני קוראי שירתו תופסת שיחה בדיונית או אמיתית, שמתרחשת כביכול נוכח מבטם של ידידים שיושבים על הגדר. שיחה זו דנה בשאלה שזך עצמו מנסה לתת עליה תשובה בשיר: "האם ברגע זה קריטי / צריך לכתוב שיר פוליטי / ושמא מוטב להירגע / ולכתוב שיר אהבה / הנה זוהי השאלה. ואתה, לך דע!". קריאה בשיר מגלה שזך משוחח עם עצמו מתוך עולם השירה שאליו חינך את עצמו משחר נעוריו, ואילו נוכחותם של אלה שהשירה מופנה אליהם, הנמענים של השיר, נמצאת בכותרת בלבד, שהיא כאמור "לידידים שיעצו לא".

נראה כי זאת אחת הפעמים הבודדות במהלך שנות השבעים, שזך מודיע לקוראיו על חסרונה של תחושת קרבה אל סביבה שבה משוררים לא מעטים פועלים כבר בנגישות טבעית לנושאים פוליטיים. זך, גם בשיר זה, מפעיל תחשיב אינטלקטואלי מחודש לגבי ה"רלוונטיות" של שירה פוליטית בעולמו כמשורר. "מדורִי במשוררים", כתב פעם בשיר בספר "כל החלב והדבש". פירוש הדבר הוא שחשבון עולמו כמשורר מוגן אפריורית בבית ספרותי שביר. הבית הספרותי שביר מעצם היותו משורר. הכרזה זו עוקבת בדריכות אחר זך כמשורר פוליטי, ואינה מרפה ממנו עצמו לכל אורך כתיבתו, למעט באותם מקרים שבהם הוא פוצע במתכוון את כלי השיר במהלך שירי כמו-מפוקפק של כתיבת "שיר פוליטי".

את מקום המסכות של "שירים שונים", תפסה פרסונה ציבורית שזך עצמו עמל להרוס או להעטות על פניו. וכך הוא מדפיס – כשהוא בוחר להדפיס – גם שירים פוליטיים, ועושה זאת כמי שמסוגל לעשות מן המחשבה הפוליטית מחשבה על שיר שאי-אפשר היה לו לכותבו כמשורר ש"מדורו במשוררים", ודאי לא במתכונת זהירה. האם מה שמכונה בקורפוס שיריו "שירתו הפוליטית של נתן זך", אינו אלא מעבָּדה ריקה לכאורה מכל מבחנה? האם ההרס לכאורה של כלי השיר הקודמים שלו אינו אלא – מבחינה שירית – צמיחה על ריק, צמיחה אינטלקטואלית שראשיתה אמנם אמוציה פוליטית אך סופה מחזיר אותנו לשאלה ששאל זך באחד ממאמריו (על המסכה) – "מי אני?" האם הניגוד החריף שבין צו הלב להיות מעורב ואחראי לרוע, מחזק – או שמא משפיל את מי שאמר על עצמו כי "מדורו במשוררים"? והאם זך מתמודד עם המחירים – בתוך שירתו הפוליטית – של תפנית רוחנית כזו?
  
הנה כי כן בשיר "לידידים שיעצו לא" מגיע זך אל נוכחותם של אורחים בסלון (כביכול) באמצעות פרפרזה כמו-פרודית על שורה של יהודה עמיחי: "מכל שלושה או ארבעה בחדר / אחד תמיד נותן עצות". נוסח גרסת המקור של עמיחי הוא כזכור "מכל שלושה או ארבעה בחדר, תמיד יש אחד ששותק". בכך זך אומר לקוראיו: עמיחי הוא בן דורי אמנם, אבל אני לא אהיה אותו אחד ששותק ולא אסתפק בהכללות, ודאי לא בעניין ההיסטוריה העכשווית או הפוליטיקה העכשווית הרודפת יום ליום, בנוסח עמיחי, או על פי האתוס הנפשי-פוליטי של עמיחי הנכון-לכל-עת במציאות הישראלית. מצד שני, זך בוטח בחוזק ובעוצמה של ספקנותו עד כדי כך שאפילו לזה ש"נותן עצות" ספק אם הקשיב. הוא כבר החליט להשיב בחיוב.

יום שבת, 10 במאי 2014

כל הנהרות של אבות ישורון



השיר: כל הנהרות,
אבות ישורון

כָּל הַנְּהָרֹת
הֹלְכִים אֶל
הַיָּם וְהַיָּם
אֵינוֹ מָלֵא

כִּי כָּל
הַנְּהָרֹת חֹזְרִים
אֶל הַנְּהָרֹת.
תַּאֲמִינֻ לִי.

זֶה סֹד
גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.
זֶה סֹד

תּוֹרַת הַגַּעְגֻּעִים.

על השאלה "מה לאבות ישורון ולקהלת?" ניתן להשיב מכמה וכמה כיוונים, אך לא כאשר לפנינו שיר בודד שבו האלוזיה לספר קהלת כה ברורה. הרי זו שורת הפתיחה של הספר כולו: "כל הנחלים הולכים אל הים, והים אינו מלא". אם כך מה עושה כאן המילה נהרות. למה "נחלים" מפעילים את דמיון המשורר למעבר מים רחב יותר. מה יש בשיר שיכול לנמק את קריאתו של אבות ישורון בקהלת כקריאה חדשה ומוצדקת לעצמה? אם זוכרים שהעברית פוגשת את המילה נהרה כמביעה אור על פני אנשים, אור שהוא גם תנועה או נמצא בתנועה אל הפנים, אך גם מן הפנים אל העולם, מתאפשרת בשיר הזה קריאה מושכלת בדרך שבה רואה ישורון את ניסיון חייו. ואין זה ניסיון שחופף את הכלליות ואת החזרתיות של תופעות במרחב מֶטָה-היסטורי או על-היסטורי.  

במידה רבה מפרק ישורון את קהלת מבפנים. אפשר לומר שהוא לוקח אותו כצֵדה אתו, צדה בשיר, אולי משום שניסיון חכמתו של הדובר בספר הוא אישי ("וראיתי אני..." אומר קהלת התנכ"י); כלומר מְדַבֵּר אחד שראה את העולם מניסיונו שלו, והביע מחשבה. אך מן הקריאה של השיר של אבות ניתנת לקורא אפשרות לפרשנות אחרת. אפשר לומר כי את "מוסיף דעת מוסיף מכאוב" המיר ישורון ב"גאות ושפל", ויתר על כן, במילה געגועים. כלומר חייו של ישורון חוצים הן את הראייה והן את המחשבה הכוללנית בגעגועים אל נַהֲרות הפָּנִים, הנְהָרות של פני המשפחה שאבדה לו, ולא רק בגעגועים אל אותה סביבה גאוגרפית של קרסניסטאו אשר בפולין.

אבות סירב לחזור ולבקר באותו מחוז גאוגרפי ל"ביקור שורשים", כלומר סירב לנהור אליו ככל שאר מחפשי השורשים היוצאים לפולין. לא משום שלא היה סקרן מטבעו, אלא משום שידע שהדברים כפי שהיו לא חוזרים על עצמם. נדמה שהוא גם מסביר מדוע המילה געגועים אינה ניתנת לריצוי נפשי. היא נאמרת כמעט כהכללה. מעבר לקוצר הזמן של חיי בני אנוש, הוא הפך את הזיכרון להמשכו של ההיעדר, ולכן מציע מוסר השכל פרטי משלו. 

השיר הוא הזדמנות לפגוש את המתח שבין ניסוח שיר לבין דיבור בְּשיר. בכך הוא שונה מההכללות ומהתקבולות שבספר קהלת, האמורות לא רק להמחיש מסקנות המוליכות לכפירה, אלא גם להעניק הזדמנות להחכים ולדעת מראש שכך הם הדברים ולא ישתנו לעולם. אבל אצל ישורון דווקא הדיבור שבפיו ארכאי יותר. הקריאה מפיו היא אקסטטית, ללא צורך בהבאת הוכחה לה. "תאמינו לי," הוא מתחנן, לשון הפצרה ולא לשון ציווי, ואין זה אלא דיבור אל הקוראים בשמן של נהרות הפנים. ואפשר שיש בכך גם הפצרה בפני נהרות הפנים, שלא יכולות אלא להתגלות אליו בשתיקה.

הפנייה הזו נמדדת בטווח של שתי אפשרויות: גם אם אין שומע לדבריי; וגם אם דבריי אינם במסגרת חכמתו של קהלת. כך או כך, הגאות והשפל הם מעגל חיי, והם, הגעגועים – ממני אליהם או מהם אליי – לעולם לא יימלאו וייחתמו, לא בצד שלי ולא בצד שלהם. מהו סוד תורת הגעגועים? כפי שהשיר מרמז, קיימת הקבלה בין ארשת הפנים של אותם נהרות לבין הגאות והשפל. כל עוד יש גאות ושפל, לכאורה נענה גם הים לאותה מחזוריות של גאות ושפל. סבלותיו של המשורר נמשכים כמו סבלותיו של הים. אולם אושרו טמון בהקבלה שנמצאה לו לגעגועים הנמשכים מבעד למראות שמציע הים, שבו מצא לו ביטוי. "תאמינו לי", הוא כאומר לנו: ככה פועלים בי הגעגועים, והם קיימים בשני המצבים – המלא והנחסר גם יחד. מי שחושב שהזמן נמצא בתנועה בספר קהלת, לא הבין את קהלת; מי שחושב שהזמן זז באהבה, לא חווה אהבה מימיו.

תודה מקרב לב להלית ישורון על אישור השימוש בשיר.

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה






המשורר פנחס שדה - והבלדה למנחם בגין





השיר: הבלדה על מנחם בגין, המשורר: פנחס שדה

הדרך למעלה היא הדרך למטה
המשורר פנחס שדה ויחסו לפוליטיקה


הדרך למעלה והדרך למטה היא אחת והיינו הך, הירקליטוס